אור של עצים


פעם, כשעברתי לירושלים וחיפשתי דירה, הגעתי לדירה משגעת - דירה כזו של רחביה, עם תקרות גבוהות, עם היסטוריה, עם חלונות גדולים. זו לא היתה דירה גדולה, אבל אחד הדברים שקנו אותי זה שבפינת האוכל היה חלון ממנו נשקף עץ צפצפה. הגעתי לשם בשעה שבה האור שחדר לתוך החדר היה אור של עצים. כלומר, הצללים שהעץ הטיל היו כל כך נעימים ומלטפים שמיד רציתי לחתום על הדירה. ידעתי שזה המקום שבו אגור (כנראה שהיו גם אחרים שהתאהבו באור העציים הזה וחתמו לפני על הדירה בעד יותר כסף, אבל זה לא משנה).

אני מניחה שהקסם הזה של אור העצים, של הצללים האלה שמרחפים ומגלים מדי פעם את אור השמש ונעים ברוח המלטפת, לא מהלכים רק עלי קסם. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי לשכב מתחת לעצים ולנסות ולתפוס את הצל הזה, או את האור הזה, ביד. זה קצת כמו שלפריקון מחביא את אוצר הזהב שלו במקום שבו הקשת נושקת לאדמה. זה בערך אותו קסם.

גם כשגדלתי ידעתי שזה מה שאני רוצה. זה האור שאני רוצה שיהיה אצלי בבית, אור של עצים. הרבה פעמים מפחדים מהצללים, כי הצללים מביאים איתם גם דברים מפחידים מאוד - דברים שאנחנו מסתירים, אבל הצל לא יכול להיווצר בלי אפילו טיפה של אור. ולכן כשחושבים על זה ככה - אולי יש בזה נחמה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות עם הילדים שלי זה צלליות על הקיר. יש בזה קסם, האור הקטן שנמצא בחדר החשוך - יוצר תחושה של אינטימיות ושעכשיו החלומות יכולים לצאת החוצה. הם אוהבים לספר את הסיפורים בעצמם, אוהבים לראות ולנסות את הדברים.

אז עדיין אצלנו בבית אין אור של עצים, כי עברנו לגור בשכונה חדשה שעד לפני 4 שנים עוד היו כאן שדות חרושים, ועצים עדיין אין כאן. ובקומה 6 אין עצים בגובה הזה. אבל לא ויתרתי על החלום ואני מקווה שעוד אגור בבית עם אור של עצים בחלונות (הכי יפה זה אור של צפצפה). עד אז אסתפק ביציאה לטיולים ולשכב מתחת לעצים, להסתכל על העלווה של העצים מלמטה ולנסות לתפוס זהרורים של שמש בתוך הידיים. זה משהו שכנראה לעולם לא יעבור.