הפוזיטיב והנגטיב

הרבה פעמים כשאני באה ללמד אנשים את הבסיס בחיתוכי נייר, אחד הדברים הראשונים שצריך להבין הוא איך מתבוננים בעולם דרך חיתוכי הנייר. מה הפוזיטיב ומה הנגטיב. מה נשאר ומה מוצאיים החוצה, כך שבסופו של דבר תיווצר לנו תמונה הרמונית.

פעם, העברתי שיעור פרטי לאישה חכמה במיוחד שהפכנו גם לחברות נפש. כשהגענו לשלב שבו אנחנו מדברות על הפוזיטיב והנגטיב פתאום הבנו שההסבר הזה הוא הרבה מעבר לחיתוכי נייר, הרבה מעבר לטכניקת חיתוך. זה נוגע לחיים עצמם. בעצם איך אני מתבוננת על החיים שלי - איזה חלק של פוזיטיב אני לוקחת ואיזה חלק של נגטיב. הרי בסופו של דבר אין דבר של פוזיטיב בלבד או רק של נגטיב. אם ההתבוננות היתה רק על הפוזיטיב לא היו בכלל חורים. הכל היה אטום ואי אפשר היה להכניס מקומות ריקים שדרכם אפשר לראות עוד נקודות מבט. ואם הכל יהיה נגטיב, הרי שיווצר לי חלל ענק שלא יחזיק את עצמו. לכן זה האיזון העדין שבין הפוזיטיב לנגטיב - בין החלל לבין המלא, בין השלם לחסר.

כשאנו באים להתבונן ולהבין איך נכין מגזרת נייר או חיתוך נייר, צריך להבין מה אנחנו חותכים החוצה. אפשר גם להחליט שמה שבדרך כלל אנחנו רואים כ״מלא״ יהיה ריק. צריך להחליט מה מייצג את הצל - האם הנייר עצמו או שהצל שיווצר כתוצאה מגריעת הנייר והטלת צל על ידי האור… נשמע מסובך? אולי, אבל אחרי שמתרגלים להסתכל על העולם בצורה הזו, זה הופך להיות פשוט.

הנה דוגמה:


זו עבודה שיצרתי בשנת 2014 לקראת תערוכת יחיד שהצגתי בבית יד לבנים בראשון לציון, שאצרה ד״ר בתיה ברוטין. היתה לי כאן החלטה מודעת מה אני רוצה להשאיר ומה להוציא. הנייר במקרה הזה משמש גם כצל ולאחר המסגור היה לי כאן צל כפול. הכל היה חלק מהתכנון המקורי. זו דמות שיוצאת מתוך החושך. זו עבודה שעסקתי בה בנושא של רוצח שיוצא מתוך הצללים. מתוך החשיכה. והוא רואה את הקורבן שלו באור וגם את הפנים שלו אנחנו רואים באור. חלק מהגוף שלו עדיין נמצא בחשיכה. הוא יוצא מתוך המחשכים. החושך כאן הוא גם חושך פיזי וגם חושך סימבולי. השתמשתי בצל כדי להראות את שני הצדדים של הדבר.

והנה דוגמה נוספת:



את האצטרובל הזה יצרתי מתוך התבוננות. כמובן שיש כאן שרטוט מחושב ומדוקדק. שימו לב לצל כאן. חלק מהחלקים החלטתי להוציא וחלק להשאיר ( המתח שבין הפוזיטיב לנגטיב). אבל מה שמשחק כאן הכי הרבה תפקיד זה הצל שמוטל כתוצאה מהתאורה. הוא זה שנותן לאצטרובל הזה תחושה של תלת מימד. הוא נותן לו את העומק. ללא הצל זה היה פחות שלם.


ועכשיו תרגיל קטן. אם תרצו לעשות - יהיה לכם מעניין.

קחו תמונה של עץ או של נוף ונסו להבין איזה חלקים הייתם משאירים, אילו קווים וחלקים הייתם מוציאים החוצה. מה היה נשאר? איזה חלק הוא משמעותי?

ואפשר גם לקחת את התרגיל הזה לחיים עצמם. מה אפשר להשאיר? מה בחיים שלך מיותר ואפשר להוציא?


מוגש כחומר למחשבה.



9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול