חיתוכי נייר - זה כנראה עובר במשפחה

בתחילת חודש אפריל נפטרה סבתי האהובה, ד"ר הורטנזה קליין. היא נולדה ב-24.10.26 במינכן, גרמניה. הוריה, אוסקר ומרגרט, היו אנשים משכילים ביותר. אביה היה פיזיקאי ואמה היתה מתמטיקאית. היא היתה אחת הנשים הראשונות בגרמניה שסיימו דוקטורט במתמטיקה. אחר כך, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשגרמניה היתה נתונה במיתון קשה היא למדה לדוקטורט נוסף ברפואת שיניים על מנת שתוכל להביא פרנסה למשפחתה.

אוסקר קוסמן

כשהייתי בשנה השלישית שלי במכללת אסכולה בתל אביב, שם למדתי תקשורת חזותית ואיור, עבדתי על פרויקט הגמר שלי. הפרויקט הזה היה המשך של תרגיל שקיבלתי בשנה ב' - בו הייתי צריכה להמציא ציפור. הציפור שהמצאתי נקראה ציפלץ מצוייץ. היא היתה עשויה מצל, חיה מתחת למיטות שלנו, ואכלה את הסיוטים שלנו בלילה. אחד הדברים שהייתי צריכה לעשות זה להביא הוכחה שהציפור הזו באמת קיימת. נסעתי עם מצלמת וידיאו אל סבתי בירושלים, וביקשתי ממנה שתספר לי על ציפלצים שהיא זוכרת מילדותה. היא לקחה סיפורים אמיתיים שקרו לה והשתילה את הציפלצים הללו בתוך זכרונות הילדות. לאחר כשעה היא אמרה לי: "אבל אז הגיעו מפלצות מסוג אחר לגמרי", ביקשה שאכבה את המצלמה וסיפרה לי לראשונה סיפורים אמיתיים על ילדותה בצל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

היה לי ברור שאני צריכה לעשות פרויקט גמר על הציפלצים האלה ועל הקישור שלהם לשואה. בהתחלה חשבתי לעשות חיבור לסיפור של סבא שלי, מפולין (על כך בפוסט אחר שיהיה בהמשך), אבל אז הבנתי שאני צריכה לעבוד עם סיפור של סבתא שלי. נסעתי אליה כמה פעמים, החלטנו על הסיפורים אותם נעבוד. הקלטתי אותה מספר פעמים. ומתוך הסיפורים האלה יצרתי מיצב צלליות שעשוי כולו מחיתוכי נייר. כשהחלטתי שזו תהיה הטכניקה שאעבוד בה לא היה לי שמץ של מושג איך לעשות את זה ולימדתי את עצמי את הטכניקה תוך כדי עשייה. הבחירה שלי בטכניקה המיוחדת הזו נבע מתוך מחקר מקיף של מסורות עממיות שהיו מקובלות באותו אזור. ה"פרסים" שהיו מאוד פופולריים, חיתוכי הנייר והמגזרות - מכל אלה לקחתי ושאבתי השראה. המיצב שיצרתי נחל הצלחה מרובה וצילום שלו (שעשיתי שנים אחר כך) הוצג ביד ושם בתערוכה "כוכבים בלי שמים - ילדות בשואה" שאצרה יהודית ענבר.

מאז אותה עבודה הייתי מגיעה אל סבתי האהובה לארוחות ערב, פעם בשבוע או פעם בשבועיים. אלה היו ארוחות ערב צנועות, עם מטעמים ששמורים לסבתות ונכדות. כבר מחדר המדרגות הייתי מריחה את אותם מאכלים אהובים שהיא הכינה לי (עד עכשיו אני עוד יכולה לעצום את העיניים ולהריח). ומדי פעם, היא היתה מספרת לי על תולדות המשפחה. הייתי לוקחת פתקאות מרובעות כאלה שהיו ליד הטלפון שלה וכתבתי הכל.

לפני 8 שנים בערך סבתי האהובה, החריפה, החכמה, בעלת הדיעה המוצקה על כל דבר, החלה לשקוע אט אט למעמקי הדמנציה. הגוף שלה עוד היה קיים, אבל הרוח שלה כבר לא היתה. היא נפטרה בתחילת חודש אפריל 2020, כשהיינו בסגר הראשון. הלוויה שלה היתה הזויה. היא נקברה ליד סבא שלי, פרופ' הלל קליין, בחלקת קבר בהר המנוחות בירושלים.


במשך שבועות רבים עמלו אמי ודודתי על פינוי הדירה. הן מצאו אוצרות של ממש. לא אוצרות ששווים כסף אלא אוצרות סנטימנטליים שנגעו בכל אחד מאיתנו. אחד הדברים שהיו שם ונגעו בי מאוד, היו חיתוכי עץ עדינים שיצר סבא רבה שלי, אוסקר קוסמן, אביה של סבתי.

אוסקר היה פיזיקאי ובמהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בצבא הגרמני וזככה בעיטור צלב הברזל. (הוא חשב שאותו עיטור יגן עליו ועל משפחתו 20 שנה מאוחר יותר, אך כשהבין שזה לא יעזור כבר היה מאוחר מדי). הוא היה אב מאוד מיוחד, שהתעקש, אי אז בשנות ה-20 של המאה ה-20, לדחוף את עגלת ילדתו בה היה גאה כל כך. הוא כתב לה סיפורים מיוחדים, ועשה לה עבודות עץ עדינות - ממש כמו חיתוכי הנייר עליהם אני עובדת.


עבודת חיתוכי עץ שיצר אוסקר קוסמן

הוא עשה דברים כל כך יפים ועדינים, ומהסיפורים של סבתי אפשר היה להיווכח איזה אדם נדיר הוא היה.

באמצע שנות ה-30 הוא עבר לברלין שם עבד במכון שתכנן ובנה את האוטוסטרדות של גרמניה (שחלקן עד היום קיימות ונוסעים עליהן). ובתחילת המלחמה הוא עבד בעבודות כפיה בתוך גרמניה. אחיה הגדול של סבתי חיפש דרך מילוט לשוויץ כדי שהם יוכלו לברוח לשם, אך כשחזר כדי לקחת אותם, הוא נתפס ונשלח לבוכנוולד. אביה התחבא אצל אישה שהיתה חברתו של בנו ובסופו של דבר נתפס ונשלח לטרזינשטט, משם הוא כתב לסבתי מספר מכתבים. מטרזינשטט הוא נשלח בטרנספורט האחרון לאושוויץ, משם הוא לא חזר.

סבתי התגעגעה אליו כל הזמן והפצע שנפער בליבה נראה לי שלא החלים מעולם.

גיליתי את החיבור העמוק שלי פתאום לטכניקת היצירה איתה אני עובדת משנת 2002. גיליתי את השורשים העמוקים של מחוזות היצירה שלי. סבא רבה שלי. אוסקר קוסמן.


  • Facebook
  • Instagram
  • Pinterest
  • YouTube