הפעם הראשונה בה התחלתי לעסוק בחיתוכי נייר היתה סביב פרויקט הגמר שלי כשלמדתי עיצוב תקשורת חזותית במכללת אסכולה בתל אביב. בשנה השניה של הלימודים היינו צריכים להמציא ציפור ואחר כך להביא הוכחות שהציפור הזו באמת קיימת. אני המצאתי ציפור שעשויה כולה מצל, היא חיה מתחת למיטה של כל אחד מאיתנו והיא ניזונה מחלומות. קוראים לציפור הזו ציפלץ מצוייץ והיא קצת מפחידה, אבל היא בכלל ציפור שמיטיבה איתנו כי היא אוכלת את הסיוטים שלנו בלילה. בגלל זה אנחנו לא תמיד זוכרים את הכל. היו לה עוד המון פרטים אבל אלה הפרטים החשובים.
עם הסיפור הזה נסעתי עם מצלמת וידיאו (כזו גדולה עם קסטות ענקיות של פעם) אל סבתי האהובה בירושלים, לדירה שלה שהשקיפה על עמק המצלבה, המוזיאון והכנסת. דירה שכבר מחדר המדרגות ריח הבישולים מהדירות היה עולה. היא גרה בקומה אחרונה והריח הזה לא יוצא מהאף. ריח של סבתא. ריח מדהים שכולו ממלא את הזיכרון.
חשבתי שאם אביא סיפור של סבתא שלי שמספרת בקול שלה איך היא זוכרת את הציפלץ שלה כשהיתה ילדה בגרמניה, זו תהיה הוכחה לכך שהציפור הזו באמת קיימת. והיא סיפרה לי. עם המבטא הגרמני הכבד. היא לקחה סיפורים אמיתיים שקרו לה בילדות והשתילה את הציפלץ בכל מקום. זו היתה הזדמנות בשבילה להתחיל ולספר חוויות מהילדות שלה - סיפורים שלא סיפרה כל השנים. אחרי כמה סיפורים היא אמרה "אבל אז הגיעו מפלצות מסוג אחר לגמרי" ביקשה שאכבה את המצלמה והתחילה לספר לי סיפורים וזכרונות מתקופת המלחמה.
מאז בכל פעם הייתי באה אליה ושומעת עוד ועוד סיפורים וכתבתי את כולם על פתקאות מרובעות שהיו ליד הטלפון שלה, ליד המטבח. הייתי באה אליה לארוחת ערב, השולחן היה ערוך למופת עם אוכל שתמיד אהבתי לאכול אצלה, ולקראת הקינוח היא היתה מספרת לי סיפורים (הריטואל הזה נמשך עוד שנים אחר כך).
כשהגיעה השנה השלישית, הבנתי שאני רוצה לעשות פרויקט גמר על הציפלצים האלה. כלומר, הציפלצים האלה יהיו התירוץ כדי לדבר על השואה, כדי לדבר על זיכרון, כדי לדבר על העברה בין דורית, כדי לדבר על זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. חשבתי בהתחלה לעשות ספר, אבל הבנתי שהקול של סבתא שלי כל כך חשוב כאן (כולל השגיאות שהיו לה בעברית). משהו בקול המלטף שלה, הרך, היה חייב לעבור. ולכן הבנתי שספר לא יהיה כאן. יצרתי מיצב של צלליות. לקחתי את הטכניקה של חיתוכי נייר שהיתה מאוד מקובלת בגרמניה ואיירתי את הזכרונות שלה. הקלטתי שוב את הסיפורים שהיא סיפרה לי כשהגעתי אליה, ויצרתי מיצב שבו היא קופצת מההווה לעבר וחזרה להווה. כאן אפשר לראות את הצילום של המיצב הזה (שהוצג אחר כך גם בתערוכה "שמים בלי כוכבים, ילדות בצל השואה", ביד ושם שאצרה יהודית ענבר.
את כל זה כתבתי כדי לשתף אתכם ברעיון שאפשר לעבד את הזיכרון שלנו דרך חיתוכי נייר. גם אם אין לכם איזשהו רקע באמנות, גם אם אתם עובדים על עבודת חקר או עבודת שורשים או חשבתם על פעילות לשנת מצווה, האפשרות לעבד זיכרון דרך אמנות ודרך חיתוכי נייר היא דרך נפלאה שאתם יכולים ליצור בה - לבד או ביחד. זו יכולה להיות פעילות משפחתית מקסימה, פעילות כיתתית או פעולה שאדם עושה עם עצמו. אולי זה יכול להיות מלווה בטקסט, או בהקלטה, אולי זה יכול פשוט לעמוד בזכות עצמו.
ממליצה לכם לנסות.